האוגוסט הזה, אוף. התחיל יותר טוב מהתבערה שהייתה ביולי אבל עדיין, הכל יחסי. אני לא יכולה באמת לצאת החוצה לזמן ממושך במהלך היום. מצד שני אני מתגעגעת לטבע, לאיזה קשר עם משהו קצת יותר פראי, פחות מקורה. אז אני מחפשת את הדרך החוצה. אם לא ביום אז בלילה. אם לא ערפדים הפכנו לפחות לעטלפים.
"בלשים בלילה" היא הזמנה להצגה או מסע בלתי ידוע אשר מתחיל עם רדת החשיכה. הגענו בשעה שבע בדיוק לבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" בחולון. היה זה המיקום החד פעמי של "תיאטרון בלי גג", בו פגשנו את דוקטאור חן, רופאת אור, ממש בשקיעה. היא הכירה לנו את השדונית צילי ויחד יצאנו לחפש את האהוב שלה, כדי שיספיקו להיות יחד כשהביצה השדונית שלהם בוקעת.
תכירו: אלו דוקטאור חן, צילי והביצה שלה
חן מליונר מעירה לחיים מגון דמויות, חפצים ויצורים אשר מזיזים את העלילה ממיקום אחד לאחר. כל הקהל מדלג איתה לעץ או לאחו שיש בו התרחשות חדשה. תוך כדי היא מפעילה גם תפאורה קסומה, נעזרת בסאונד מרשים וצריכה להתמודד עם קהל שמורכב מילדים ובוגרים שרק לומדים את הקונספט של תיאטרון יער.
היא סוחבת אחריה מזוודת רופאים בלבד וזה לא להאמין איזה מולטיטאסקינג מטורף נדרש ממנה. כשמדברים על "הצגת יחיד" בתיאטרון, מדברות על אמנית שממלאת את הבמה. כאן גם אין במה וגם אין עובדי במה, מלבישות, תפאורנים, נשות סאונד ומנהלות הצגה. יש רק את חן והידיים שלה, שגם ככה תקועות בתוך בובות או עסוקות בלהפעיל תיאטרון צללים מרהיב. אין לי מושג איך היא עושה את זה אבל זה לא רק שלא פוגע באשליה אלא שהבחירה במיקום רק מעצימה את החוויה כאשר הקהל הוא משתתף. צריך הרבה אומץ ורצון שיראו את האמנות שלך, ויש מלא דברים שעוברים רק בחיים, בלי המסך המפריד.
הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאנחנו בהצגה. לא כי לא רציתי להיסחף, אני מאוד אוהבת לשכוח את העולם האמיתי לשעה קלה, אלא כי אני פחות בקטע של לחץ. הדרבון להמשיך הוא כדי להספיק למצוא בזמן את האהוב, לפני בקיעת הביצה. פתאום הרגשתי שאני ילדה שההורים שלה מנסים להניע אותה לאכול ארוחת ערב, להתקלח, לצחצח שיניים וללכת לישון לפני שהשעה מצלצלת תשע. הבנתי את הילד שלי אשר מתנגד למכבש הלחצים הזה ללכת לישון בזמן. זה מתיש! וזה יומיומי! וכולנו צריכים פחות לחץ בחיים.
אז נכון שגם הילדים וגם אנחנו צריכים לישון מספיק זמן כדי להיות בריאים ומתפקדים אבל אולי יש משהו אחר שאפשר להיעזר בו מלבד להיות עבד של הזמן? אני צריכה לחשוב על זה, להעלות יחד אלטרנטיבות מבלי לוותר על מה שחשוב לי. התקשורת המקרבת קוראת לי להתחבר לילדה שבי ולילד שלי.
אחרי שהגענו הביתה נכנסתי לאתר של חן, וגיליתי שיש עוד דברים מגניבים שהיא עושה מלבד הצגות של תיאטרון יער. למשל טיולים מודרכים בטבע למשפחות הרפתקניות עם התמחות לגיל הרך, הצגת "בלשים ביער" המיועדת לשעות היום, הצגת מאפייה בשם "ילד עוגיה". אני רוצה לראות הכל הכל. יש לי תחושה שעוד נתראה, למרות שכל מה שיכולתי להגיד לה בסיום המופע זה "תודה רבה, היה מקסים".
לאתר של תיאטרון בלי גג
להצגות ואירועים קרובים
אגב, אוריאן מבטיח שלא ישיר במקלחת
