עברנו לדירה החדשה שלנו לפני חודשיים. הספקנו לעבור זמן קצר מאוד לפני שכל הבלאגן עם ההריון התחיל. הפעם החלטנו מראש שניקח את זה באיזי, שלא נמהר לקנות ולעצב הכל מראש. הרעיון של גיא היה לטפח בית עם נשמה. כזה שגרים בו קודם, לפני שמחליטים בדיוק מה הולך לאן, ומה באמת צריך. לא ידענו מראש איך הכל ייראה, אנחנו עדיין לא סגורים על חלק מהפינות, וטוב לנו עם זה.

אבל היה חדר אחד שנשאר מוזנח, חדר הילדים. קיבצנו לשם את ארגזי המשחקים והצעצועים של אוריאן, את מיטת התינוקת, את הגלשן והסנואובורד של גיא. ככל שהגיעו לנו אביזרי יד שנייה לתינוקת, כמו אמבטיה לעגלה ובגדי ניו בורן, הערמנו על המיטה. אפילו הארון היפה שהגיע אחרי חודש לא שיפר מאוד את מצב הברדק. אוריאן ביקש בהתחלה לישון שם אבל איך אפשר לישון טוב כשערימות של חפצים חונקות את החדר?

ואז התחיל הבלאגן האמיתי, אני התאשפזתי, השתחררתי, נכנסתי לשמירת הריון ואחרי שלושה שבועות ילדתי את לילי בלידה שקטה. כל חפצי התינוקת הפכו לפצע כואב אשר מונע מאיתנו להיכנס לחדר ומשאיר אותו סגור היטב, כדי שאפשר יהיה להמשיך גם בחיים, לצד כל האבל והיגון.

חברות הציעו ברוב נדיבותן את השירות של שרון מייבסקי ואני הסכמתי להכניס אותה אלינו הביתה, לתוך הנימים הכי אינטימיים, כדי שתעשה משהו שנשמע ממש מוזר: "סידור רגשי".

אז מה זה בכלל סידור רגשי?

זה לא מישהי שבאה לעשות במקומך עבודה ולפתור אותך מהצרה. כמו בבית עם נשמה, כך הבנתי, גם לחדר צריך למצוא את הנשמה ולהתאים לדיירים. בהתחלה יש כמה החלטות חשובות לקבל. מה משאירים? מה מעבירים הלאה? מה מאפסנים ואיפה? הגישה הראשונית הזאת מנחה את המשך העבודה המשותפת. נוגעים כאן במקומות שעלולים להיות כואבים עד מאוד. האם נרצה לנסות ולהיכנס שוב להריון? האם נשמור את הדברים של התינוקת או נעביר אותם הלאה?

אנחנו בחרנו לא לוותר על החלום לאח.ות לאוריאן. החלטנו להעביר את החפצים, כולל אלו שבאו מתוך ההיסטוריה התינוקית של אוריאן, לבוידעם. יש פה פרידה כפולה כי זה פתאום מוחשי שאוריאן גדל, שהוא כבר לא תינוק ולא זקוק לספרי פעוטות או צעצועי מוטוריקה גסה. את המשחקים והפאזלים המותאמים גיל שמנו בריהוט איחסון נגיש של איקאה ומיינו יחד: לגו ומגה בלוקס, גיבורי פעולה, כלי תחבורה, פאזלים, משחקי זיכרון, בובות קטנות ואחרים. התיוק הזה מביא אותי לאקסטזה של שליטה בכל פעם שאני נכנסת לחדר. העולם נראה בסדר כשכל דבר נמצא עם החברים הטבעיים שלו ולא חי באורגיה של קוביות עץ עם מסילות רכבת.

זה היה איטי וקשה, פיזית ונפשית. שרון לא האיצה בי לרגע, היא לא שאלה שאלות מיותרות, לא ניסתה לפתח שיחה בעל כורחי. הרגשתי מאוד בנוח לשתף מה שבא לי, בלי להיות מחוייבת ל"תהליך" שלא מתאים לקצב שלי. בסוף הגעתי לספר לה על סבתא וסבא רבא שלי וכל מיני דברים בלתי צפויים שעלו והיא, ברוב אינטליגנציה רגשית, הכילה, הקשיבה והייתה שם לצידי. אולי הפחד הכי גדול היה להיות לבד מול הר של חפצים, תקוות והתנפצותן לקרקע המציאות. לידה שקטה זה אבל מורכב, צריך כל הזמן אנשים שיודעים איך לתמוך, לתת לי להיות אני, לקבל אותי, גם אם לא אתפרץ בבכי מכל טטרה ורודה, הרגשות בפנים נוזליים, מבעבעים, נסוגים וקוצפים לחליפין. שרון הייתה כל כך עדינה איתי, יכולתי להרגיש את זה בחברתה, היא תמכה בלי לומר הרבה, נתנה לי מעצמה בלהיות שם לגמרי בשבילי.

התוצאה היא שעשינו מקום לחיים, לילד המאוד חי שלנו. הוא ישר נכנס לחדר כשהגיע הביתה, אפילו שעוד לא סיימנו רשמית, הוציא מגירה והתחיל לשחק בתכולתה. הוא התפעל מכל הדברים שנגישים לו. למרות שערימת החפצים קטנה, פתאום הדברים שישנם קיבלו את המקום הראוי להם. הוא המשיך ושיחק שם לפחות שעה, גם אחרי ששרון כבר הלכה. אחרי הצהריים הוא ישב ליד השולחן ועשה יצירה. בערב הצעתי לו לנסות את המיטה, שהתרוקנה מערימות בגדים והוצעה במצעי שועל מפתים ונעימים. הוא נרדם שם וישן לילה שלם, גם יומיים אחרי. אני חוששת שימי הלינה המשותפת הולכים ואוזלים.

כתבתי לשרון שנפתח לנו חדר שלא היה בשימוש, בלי לעבור תהליך תמ"א 38 והיא שוקלת להציע מעכשיו שירות כזה: "חדר נוסף בבית בלי תמ"א 38" 🙂 ההדסים שהיא הביאה, עם הריח הנפלא מהחצר שלה עדיין זקופים על האי במטבח. שמתי אותם שם במים קרים אחרי שנרגעתי שהיא לא באה עם איזה צרור מרווה לשרוף את הבית.

תודה שרון, אני ממש מקווה שהשירות שלך יגיע למי שעברו לידה שקטה ומעברים משמעותיים אחרים. נשים, זוגות ומשפחות שצריכות שמישהי תהיה שם עבורם ותפנה עבורם מקום בבית ובלב.

לאתר של שרון "מעברים" – ליווי המעגל החיים לבית, לזוגות, למשפחות