במחזוריות תקשורתית קבועה צצה לה מדי קיץ כתבה, פוסט או ראיון על "הסבתות החדשות" שיש להן חיים ולא מוכנות להסתנג'ר לנכדים באוגוסט או בכלל.
אז חוץ מלאשש שקיץ היא עונת המלפפונים התקשורתית ותחקירני תוכניות הבוקר צריכים לחפור בור עמוק עד סין כדי למצוא נושאים טעונים ולהפוך אותם ל"תופעה", יש לי כמה מחשבות בעניין יחסי הורים-סבים-נכדות שהייתי רוצה לחלוק.
אם תחשבו על הילדות שלכן בוודאי תיזכרו בדמות של סבא או סבתא שהיו משמעותיים מאוד לחיים שלכן. זיכרון חיובי של רכות וסבלנות, של טיפול עוטף או לימוד מעניין. אולי אפילו יותר מזיכרון אחד ועם יותר מדמות אחת.
נתחיל מזה שקשר בין דורי הוכח כמועיל מאוד גם לנכדים וגם לבני הגיל השלישי. לא סתם זה מחמם את הלב ומגרה את בלוטות הדמע לראות תוכניות כמו 80 וארבע. הילדים עפים על המבוגרים ובתורם, המבוגרים פשוט נטענים בכוח חיים, במשמעות ובערך עצמי. וכאן אפילו לא מדובר בצאצאים ישירים, אלא בסתם ילדים זרים שלא הכירו לפני כן.
יש משהו בלהעביר ולקבל קרבה, אהבה, תקשורת, וגם מידע מביך על ההורים, שאי אפשר להחליף בשום דבר שקיים בעולם הזה. כמו הזמן, חלון ההזדמנויות חולף ואי אפשר לחזור לאחור, הוא אבוד לנצח אם לא מנצלים אותו.
כדי לאפשר את הקשר הזה דרוש ללא ספק כבוד הדדי. ההורים הטרודים, העסוקים והשחוקים מעבודה ומטיפול במספר ילדים עם צרכים שונים, יכולים לקבל את העזרה כמובנת מאליה. זה נכון שאף אחת לא חייבת לגדל את הילד שלך אבל גם יש מצב שאם תנסי להתאים את הצרכים שלך לזמינות של הסבתא ולבקש במקום לדרוש, זה עשוי לפוגג את המתח סביב מה שלא תמיד מדובר.
ויש הרבה דברים לא מדוברים בין הורים וסבים, עוד מהזמן שאלו היו הורים ואלו היו ילדים. זה לא נפתר כשמגיע דור חדש, אולי אפילו מחריף. ההורים אולי מבינים יותר את הקושי והמורכבות בתפקיד ההורי אבל יש גם חשבונות מתחת לפני השטח. לפעמים החשבונות הללו באים לידי ביטוי מעל הראש של הנכדים, קצת כמו אצל הורים גרושים.
לא נדיר למצוא ביקורת ושיפוטיות הדדיים בנוסח "את מקלקלת לי את הילדה, היא תמיד חוזרת ממך בחוסר שקט ומלאת סוכר וממתקים" או "איך אתה מגדל את הילדים? הם לגמרי מופרעים ואין להם טיפת נימוס". גם כאן הצדק נמצא אצל כל הצדדים. הורים יכולים לכבד את זה שסבא וסבתא הם טריטוריה חיצונית ולא לעסוק במיקרומנג'מנט של היחסים בינם לבין הנכדים. סבים יכולים לקבל את ההורים כאנשים בוגרים, וכבעלי הסמכות לגדל את הילדים אפילו אם זה אחרת ממה שהם גודלו.
עוד כלים שיעזרו לקיום הקשר הזה יכולים לבוא עם תיאום ציפיות. לא מספיק לזרוק את הנכדים ולהיעלם, רצוי להבהיר מראש דברים חשובים כמו: זכותם של הילדים על גופם ועל פרטיותם (נשיקות בכוח נגיד), שיחות תואמות גיל וחשיפה לתכנים הולמים (חדשות או סיפורים מפחידים). אלו לא דברים מובנים מאליהם ועלולים להיתפס כמאיימים עבור מי שחי עדיין את גידול הילדים כפי שהיה בדורות קודמים. זה יכול גם לעורר אנטגוניזם בסגנון "אני גידלתי אותך, עכשיו אתה מלמד אותי איך להיות סבתא?"
אלו שיחות מתמשכות, מין בדיקת גבולות הדדית ופתיח מצוין לתקשורת מקרבת, כזו שלא עוסקת בהאשמות, במי צודק ומי טועה, אלא בונה קשר, אמון, שיתוף פעולה. אז לא רק עם הילדים אפשר לדבר מקרבת, אלא גם עם הסבים והסבתות שלהם.
* ומשהו ברוח האפליה המתקנת לסיום. למה תמיד מדברים על סבתא? מה לגבי סבא? לגברים בגיל השלישי יש יותר מניעים לחוויה הורית מתקנת. רובם התמודדו עם תעסוקה תובענית, ארוכת שעות ואינטנסיבית ואולי גם לא ציפו מהם להיות אבות במשרה מלאה. האחראיות על גידול הילדים לא הייתה אצלם אבל זה בא במחיר של היעדר נוכחות הורית. סבים מונעים על ידי הצורך הזה שלא התמלא בצעירותם ויכול להתמלא עכשיו, תנו להם יותר קרדיט.
