המוטו המרכזי שלנו להורות לתינוק היה "לזרום בתקווה שזה לא יוצר יותר מדי נזקים", כי אנחנו לא באמת יודעים יותר טוב מה זה להיות פעוט וכי אנחנו דופקים אותו בכל מקרה.

המסע שלנו עם השינה של אוריאן לגמרי בלתי צפוי ורחוק מלהיות מתוכנן. שנינו הורים רציונליים, אשר מעדיפים הנחיות מדעיות בדוקות על פני תרופות סבתא. מצד שני, הורות זה לא דבר מכני שיש ליישם על כל הילדים באותה צורה. האינטואיציה לגבי קטני היא שהילד מבקש את מה שהוא צריך ושהתפקיד שלנו הוא לתת לו את מה שהוא מבקש עד שירגיש מספיק בטוח כדי לעשות את הדברים בעצמו.

בינקות המוקדמת קטני ישן הרבה ובשעות לא מוסדרות. קראנו בתנ"ך הישראלי לתינוקות "מלידה עד גיל שנה" (מומלץ עד חובה להורים טריים, הוצאת מטר) שהממוצע הוא כ-15-16 שעות ביום (עם התפלגות נורמלית בין 9-21 שעות). המוטו ששמעתי כל כך הרבה פעמים היה "כשהתינוק ישן תישני גם את" וכשאומרים לי לישון אני לא אומרת לא. אמנם אי אפשר לקנות לך שינה כמתנת לידה אבל לדעתי עדיף לבקש שיזמינו לך אוכל טעים, זמין ומזין, ושינקו את הבית, יעשו כביסה וכו', כדי שאתם תוכלו לישון כמה שיותר.

בימים הראשונים חישבתי שהנקתי כ-8 שעות ביממה. בערך כשעה עד שעה וחצי למשך 6-8 פעמים ביום. לא הבדלתי בין יום ללילה ולא ידעתי אם הינוקא יפסיק מתישהו. השתתפתי בקבוצות הנקה בפייסבוק עד שהבנתי שזה רק יותר מלחיץ, והפסקתי. בשלב הזה בכל פעם שקטני ינק הייתי קמה מהמיטה, מרימה אותו מהעריסה ויושבת איתו בסלון. שומרת על ערנות עם ספר או עם טלוויזיה. ומנקרת.

בחודשים הראשונים לחייו הוא ישן איפה שאנחנו היינו, בעריסה נמוכה שעברה מהסלון לחדר שינה וחזור. לא שמרנו על שקט או חושך בסביבתו, לא מתוך עיקרון של "להרגיל אותו" אלא כי ראינו שנרדם בכל מקום ולא איכפת לו. אחרי כשלושה חודשים ולקראת התהפכות העברנו לעריסה גדולה יותר, כזאת שעדיין ניתנת לניוד על גלגלים אבל רוב הזמן צמודה למיטת הורים.

ההמלצה של האיגוד הישראלי לרפואת ילדים היא שתינוק יישן בשנה הראשונה לחייו בחדר ההורים, כדי להפחית את הסכנה שהורים הכי מבועתים ממנה – מוות בעריסה, כמו לא להשכיב על הבטן, לא לעשן בבית ולהחליף בגדים אם מעשנים בחוץ. אז הקשבנו, מה עוד שלא היה לנו עוד חדר לתינוק אז לא הייתה אופציה אחרת 🙂

אחרי ארבעה חודשים טוענים שתינוקות מתחילים להפריש מלטונין, הורמון האחראי לעייפות והעדפה לשנת לילה על פני שינת יום. רק שגיל ארבעה חודשים הוא גיל של קפיצת התפתחות קוגניטיבית ומוטורית אז לא בדיוק מרגישים את זה, לאור "משבר ארבעה חודשים" הידוע לשמצה.

אצלנו היו עוד שינויים. אני חזרתי לעבודה ארבע פעמים בשבוע אבל עבדתי במשמרות אז גם סדר היום שלי לא היה קבוע בשום צורה. המשכנו לישון בשיטת "כל הישן ישן" כלומר לא מרדימים בכוונה כי יש לו את האינסטינקט לישון מספיק שעות ביממה ואנחנו לא מוכפפים לסדר יום של עבודה מתשע עד חמש.

המשכתי להניק. הוא היה נרדם מהר יחסית אחרי שהתחיל לינוק, אז הייתי מנענעת אותו כשהוא על הציץ כדי שימשיך לאכול ויוכל לישון יותר זמן בלי להיות רעב. בשלה הבא גיליתי את נפלאות ההנקה בשכיבה, מה ששיפר לנו את הלילה באופן משמעותי. שינה משותפת לא מומלצת על ידי אותו איגוד רפואי אבל יש הנחיות לבטיחות בשינה משותפת. בעיקרון ההנחיה המרכזית היא שהתינוק ישן בין האמא המניקה לבין קיר או מעקה בטיחות גבוה אחר.

השינה ביחד הייתה נוחה בסך הכל, הוא היה מתעורר במיטה שלו, עובר למיטה שלנו, מתחבר להנקה וחוזר לישון. הבעיה הייתה יותר כאשר היינו ערים והוא היה מתעורר וקורא לנו לישון איתו. היה איזה שבוע שהשתמשנו בשיטות של הרם-הורד, וגם נתנו לו לבכות בלי לתת מענה דקות ארוכות. היינו די החלטיים למרות שכאבה הבטן והראש נטרף מבכי ממושך. זה לקח בין יומיים לשלושה וקטני רכש את היכולת להירדם לבד במיטת התינוק (ואולי טראומה לכל החיים). זה עבד עד שאנחנו באנו לישון ואז הוא דרש להצטרף לשינה משותפת.

העצמאות האמיתית הגיעה בגיל שנה פלוס, כאשר עברנו לדירה עם חדר משלו. אחרי המקלחת והסיפורים הוא היה מקבל בקבוק ונרדם איתו. אם היה מתעורר ובוכה היה מקבל בקבוק או יונק בכורסת הנקה בחדר שלו. לא הייתה מתרחשת נדידת תינוקות בלילה והכל כולל החלפות היה מתבצע באותו מרחב. באופן מפתיע הוא ישן יותר זמן רצוף. השינה בחדר משלו, במיטה משלו הייתה ברכה. פתאום היה לנו חדר משלנו, רק שלנו!

אחרי גיל שנתיים וחצי עברנו שוב, הפעם לדירה משלנו. היינו מוכנים לשינוי כפול, קנינו מיטת ילד במקום מיטת תינוק. עכשיו כאשר סורגי הבטיחות הוסרו נהיה שוב אישיו סביב שעת ההרדמה. שיחקנו כחודשיים-שלושה במשחקי אור/בלי אור, להירדם איתו או לצאת מהחדר לפני שהוא נרדם. זה היה מתיש ובסוף הוא גם היה קם ונודד למיטה שלנו בשעה שהפכה מוקדמת יותר ויותר. שעה או יותר של קונפליקטים כדי ללכת לישון בשביל שהוא יישן שעתיים בעצמו ואז יצטרף אלינו בכל מקרה, נראה כמו יותר מדי מאמץ בשביל מעט מדי רווח.

מאז עברנו לשינה משותפת מלאה, הייתה גם שנת קורונה וגם קטני הפסיק לבעוט ולישון לנו על הפרצוף. אנחנו אוהבים לישון איתו האמת. כולנו הולכים לישון יחד, הוא מנסה לדחות את הקץ כמה שאפשר עד שהוא נרדם. אנחנו קמים להמשיך את הערב שלנו ונותנים לו לישון לבד במיטה הגדולה עד שאנחנו חוזרים. כרגע אין לנו שום רצון לשנות את המצב, כולנו ישנים טוב וקרוב. מדי פעם נשאל אותו אם הוא רוצה לעבור לישון לבד, כדי לא לפספס סימנים שלו. בינתיים הוא לא בכיוון. בשבוע הבא הוא יהיה בן ארבע.

אני מניחה שהוא לא יצטרך אותנו כדי להירדם לעד, מתי שיספיק לו או שיווצר צורך אחר, נשנה את המצב יחד.

לילה טוב