עם השנים גמלה בליבי ההחלטה לעשות מה שאפשר כדי לחגוג כמה שיותר ימי הולדת בחו"ל. זה כיף, זה אינטימי, זה חוסך הכנות, מתנות, מתח וחגיגות מעיקות.

הקורונה קילקלה את התוכנית המצויינת וכבר שנתיים שלא טסנו באף יום הולדת ולא זכרנו בכלל איך נראה בפנים של מטוס. תוך כדי שבירת הראש המסורתית נזכרתי שאני חייבת לנצל את כרטיסי החינם לעובדי אלעל עד סוף השנה האזרחית. נו, אם נותנים, וגם התחלואה נמוכה ויש יעדים שאפשר להמשיך להרגיש בהם קיץ, זה הרי מחוייב המציאות לטוס, לא?

הצעתי לאהוביק והוא זרם להפתעתי. חשבנו מיאמי (אני), לאס וגאס (הוא), דרום אפריקה (לא תודה אומיקרון). ואז גילינו שפתחו את תאילנד מחדש בתחילת נובמבר. זו העונה הנכונה, זה יעד כיפי עם ילדים, קדימה אורזים. כלומר אורזת כי שני הבנים בבית חושבים שלארוז זה לקחת ערימה של דברים ולשים במזוודה פפפפ.

מלבד כל הבירוקרטיה הרגילה עם דרכונים וכרטיסים, ביטוחים וכרטיסי סים, התווספה לנסיעה לחו"ל בירוקרטיית קורונה. זה אומר שצריך להיבדק לפני הטיסה בארץ (בתשלום) למלא תאילנד פס אונליין (זה מה שנותן אישור שהייה ללא בידוד למחוסנים) להירשם לבדיקה בהגעה לשם (וגם לעבור אותה בטרמינל בכניסה) ואותו הדבר גם בחזור. לא החלק המלהיב ביותר בטיול אבל גם לא משהו בלתי עביר. אני מאמינה שבשנים הקרובות הבדיקות והאישורים הדרושים יישארו איתנו אז צריך להתרגל לזה.

הטיסה הישירה לתאילנד מישראל אורכת (עדיין) כ-11 שעות. בחרנו לבלות 8 ימים בקו לאנטה, אי קטן במחוז קראבי, לא רחוק מקו-פי-פי. היעד הקרוב ביותר לנחיתה היה פוקט ושם עצרנו ללילה הראשון שלנו בתאילנד. בחרנו במלון סופר מפנק The Westin Siray Bay מרשת Marriott. חדר ענק עם בריכה כמרפסת עלה לנו כ-250 ש"ח. סכום שבקושי קונה מיטת קומותיים בהוסטל בתל אביב – העיר היקרה בעולם, מסתבר.

חלק מההנאה בתאילנד היא שאפשר לחיות מעל רמת החיים שלך בישראל. אפילו בתקציב צנוע יכולנו להרשות לעצמנו להיות יותר לארג' ולעשות פחות חשבון. זו גם חופשה לנפש, חופשה מיוקר המחייה וזה חלק לא מבוטל מהכיף. היינו צריכים להישאר בחדר עד שהגיעה תוצאת בדיקת הקורונה אבל כאמור הייתה לנו בריכה להשתחרר בה אחרי הטיסה ושירות חדרים משובח כדי להתחיל את השחיתות במקסימום.

לקו לאנטה הגענו במיניואן מפוקט. בדרך כלל אפשר לשוט במעבורת מהירה של שעה וחצי, שעוברת גם בקו פי-פי. הקו לא חזר לפעול כשהיינו שם, לכן היינו צריכים להגיע דרך היבשה בנסיעה של כחמש שעות. זה קצת כמו נסיעה לאילת כזה אבל הזוג שלקח אותנו היו ממש חמודים. הם התפלאו מאוד כשהגיעו לקו לאנטה, מקום שהם לא ביקרו בו הרבה שנים. בעשור האחרון האי תפס תאוצת תיירות מטורפת ואפשר להבחין בקלות בשלל מוסכי השכרת טוסטוסים, מסעדות, דוכני רחוב, ציוד ימי, סופרים (מקומיים וגם 7/11 המועדף עליי), בתי קפה, מאפיות, ברים ושלל חיי יום ולילה. הקורונה אולי האטה את הטירוף וחלק מהעסקים נסגרו זמנית או סופית.

כאן הזמנו שישה לילות בריזורט חדש בשם Lanta Casa Blanca בצד המערבי של האי. המיקום הוא חוף וכפר וילות קטן ופרטי בתוך מפרצון של ים אנדאמן. לקחנו את ה Ocean Villa שהיא היחידה על קו החוף עצמו כך שבלילה שומעים רק את רחש הגלים ויש פטיו ענק עם ערסל. הרגשנו שהגענו הביתה. את פנינו קידמו שרימפסים, מלא מלא שרימפסים וקלאמרים, לרוב שוחים בתוך רוטב תאילנדי עוקצני.

למחרת חיפשנו הרפתקאות ימיות לרוב והצוות סידר לנו תחילה סיור באיי הסביבה בסירה ארוכת-זנב מסורתית לאיזור. הטיול התחיל מאיזור שמורת הטבע ThungYeePeng שבה יש יער מנגרובים. שורשי העצים משגשגים באדמת ביצה ומלח ים, וביניהם סרטים בכל מיני צבעים מרהיבים.

האתר הכי מלהיב בסיור הוא אי המערות Ko Talebeng שבו ירדנו מהסירה הגדולה לקיאק וכך יכולנו לשוט לתוך מערות שהים חוצב בתוך הסל. המערה הכי גדולה היא פשוט חוף תת סלעי עם עמוד מרכזי שנראה כמו נטיף ענק. היינו שלושתינו בקיאק וחתרנו מסביב לעמוד בתוך המערה ואז החוצה. הסירה הגדולה התקדמה ואנחנו חתרנו חתירה מעייפת למדי אחריה, לחוף לבן ומים צלולים, שם עגנו כדי להשתולל במים. זה היה חוף שנראה כמו פרסומת מהנייטיז (לג'ינס? לספרייט? לא זוכרת) והדבר היחיד שהיה חסר שם הוא פיל.
עלינו חזרה לסירה ועברנו גם דרך Koh Phe מין סלע שנראה כמו גולגולת ודוגמאות סלעיות שרק הטבע מוכשר מספיק כדי ליצור. סה"כ הטיול ארך כ-3 שעות, הסירה קצת רועשת אז כדאי להאריך בקיאקינג איטי ובסתלבט על החוף ולא להוסיף עוד ועוד סלעים לביקור, מגניבים ככל שיהיו.

בשלב הזה התמכרנו לאי והחלטנו להאריך ביומיים נוספים את שהותנו. למחרת כמובן ירד גשם זלעפות והיה מזג אוויר אפרפר. מעבר לכביש הראשי שכן אחד האתרים המבוקשים באי, לפי טריפאדוויזור לפחות Lanta Animal Welfare מקלט חיות בית שבו התיירים מוציאים כלבים לטיולים יומיים ועוזרים לתפעל את המקום. כמובן שהיה זה יום נאחס וגם המקלט היה סגור לרגל הקורונה. הבריטי החביב שקיבל את פנינו בצער והתנצלויות ציין שהם מתכוונים לפתוח שוב לתיירים בינואר 2022. אנחנו התגעגענו ממש לכלבים שלנו בבית ורצינו לתת ולקבל קצת אהבה פרוותית, במקום זה השארנו תרומה ושמחנו לחזור לריזורט שאוריאן קרא לו כבר "הבית".

אחרי שהגשם פסק ניסינו את כוחנו ברכיבה על טוסטוס מקומי. לאוריאן זו הייתה פעם ראשונה והוא ישב בינינו, מפוחד ונלהב בערך באותה מידה. ניסינו להתאזן על הרכב הדו-גלגלי שהיה לגמרי קטן מדי בשביל התחת שלי. אחרי שאהוביק חתך ימינה בכביש שבו נוהגים בצד שמאל ומשהבנו שאין לנו שום דבר שאנחנו רוכבים לקראתו החלטנו לשמור על עצמינו להרפתקאות אחרות וחזרנו הביתה, לא לפני שמילאנו את מלוא המושב בחטיפים ומשקאות אקזוטיים כמו בוטנים בטעם סרטן, סוכרייה מלוחה (בחיי) או חטיף שנראה כמו דובונים אבל הוא ביסקוויט מתקתק.

בשלב הזה היינו כבר מוכנים למנה העיקרית שהאי מגיש והוא צלילה ושנורקלינג. שוב נעזרנו במלונאים האדיבים שלנו והם מצאו לנו סיור פעיל עם Lanta Garden Hill לשייט ושנורקלינג בשלושה אתרים באיזור.

התחלנו עם Koh Rok וניסינו ללמד את אוריאן לשנרקל בטוח. בגיחה הראשונה הוא לא הצליח להחזיק את השנורקל היטב בפה והיה לו קשה להתמיד בצפייה ממושכת באלמוגים והדגים היפיפיים. אחרי סיבוב סביב האי ירדנו לאתר השני, שהיה בו ים קצת יותר סוחף. גיא חזר די מהר לספינה, אוריאן החל להתרגל לציוד אבל אני ראיתי שאנחנו בעיקר נסחפים ובמקום להתרכז בשנירקול היינו עסוקים בלנסות לחזור לספינה, שנראה כי רק התרחקה ככל שניסינו לשחות אליה. קלטנו שתי תאילנדיות שביקשו טרמפ על גלגל הצלה והצטרפנו. זה לא שהיה קשה לחלץ אותנו אבל אני כבר כתבתי בדמיוני את הכותרות על הטראגדיה המשפחתית בתאילנד עם האמא והבן שאבדו בים והאבא שנשאר בספינה ושרד.

בשלב הזה הגענו לשמורת הטבע של קו רוק עם כל הקלישאות היפות של תאילנד: חול לבן וים טרקיזי צלול, שניתן לראות את הקרקעית שלו בכל מקום. פגשנו גם בלטאת כוח בגודל של כלב שהתקרבה אלינו מרחק חצי מטר כדי לנסות לצוד את ארוחת הצהריים שהכינו לנו על החוף. אוריאן היה מהופנט, המדריכים שלנו נלחצו וגירשו את הלטאה שחזרה שוב ושוב. אוריאן כעס עליהם מאוד וטען שהיא חמודה ושיעזבו אותה בשקט. בשאר הסיור הוא היה מכרכם את פרצופו בכל פעם שעבר ליד אחד המדריכים. הוא עכשיו בשלב שבו בכל פעם שאנחנו אומרים לו שהוא אוכל כבש או פרה, עוף או דג הוא אומר שאסור כי כבשים הן חמודות אבל ממשיך לאכול כי לא מקשר בין הבשר לכבשה.

התחנה האחרונה בטיול הייתה גם המוצלחת ביותר, שמורת האלמוגים Koh Haa אחד האתרים המעולים ביותר לצלילה בעולם. זה היה פלא טבע אמיתי בשונית מלאה מרקמים וזנים של אלמוגים, ראינו מלפפוני ים ושושנות, כוכבי ים וקיפודי ענק, על הדגים אני בכלל לא יכולה להתחיל לפרט (כי מי מכיר כל כך הרבה מינים?) אבל הם באו בכל הצבעים והצורות, משקוף ועד למלוא הקשת. חזרתי לספינה עם עיניים פעורות מהתרגשות, עם תחושה מפעמת של ואו, באמת ראיתי את זה עכשיו במו עיני? לא בסרט טבע? לא במוצאים את נמו? הייתי עכשיו במים והשקפתי על כל זה מלמעלה?

חזרנו הביתה עייפים אך ממש ממש נפעמים. נרגענו עם השייקים שהחבר שלנו או (OH, באמת) הכין. אוריאן למד ללכת להגיד בבר strawberry banana please ואחר כך הצוות כבר זכרו לבד מה הוא אוהב. פאטימה דאגה שבכל בוקר יגישו לאוריאן שוקו במרפסת מייד כשהוא מתעורר. אחחח אין כמו הכנסת האורחים התאילנדית. ישנו בלילה כמו מלפפוני ים מרוצים.

בבוקר גיא העיר אותי ואמר שיש לו בשורה אחת טובה ואחת פחות טובה. הטובה היא שישראל אסרה על כניסת אזרחים זרים ולכן יהיה לנו מקום בטיסה חזור, והפחות טובה היא שאנחנו צריכים לטוס היום כי מהלילה תחול חובת בידוד של 3 ימים לכל החוזרים, גם המחוסנים. הסילוק מגן העדן הפרטי היה מהיר אבל אין ספק שנחזור לקו לאנטה ולאיים סביב, אולי כשאוריאן יוכל לעשות איתנו קורס צלילה.