השנה חזרתי לגור ברחובות, העיר רחובות, אחרי היעדרות של 20 שנה לצורכי תל-אביביות. זה לא קרה מייד אבל לקראת עונת המנויים הקרובה עשיתי "מנוי 10" הכל-כלול עם 6 הצגות ועוד 4 מופעי בחירה, במחיר ועד-עובדים מגוחך עד מאוד.

בתל-אביב לא הייתי מעלה בדעתי לעשות מנוי, יש לפחות ארבע תיאטראות מוסדיים, עוד כמה אולמות חצי מוסדיים והאופציות להזמנה להשקת פרינג', ביקורת או סתם כרטיסי קומבינה חינמיים, נדמו לי אין-סופיות. כל המבחר הזה הניב, אולי, שתי יציאות להצגה בשנתו הראשונה לחיים של אוריאן, בני הפעוט. אך מאז עזבנו את תל אביב וחזרתי למצוא משמעות גם במה שעניין אותי לפני הלידה. גיששתי באולם התרבות המקומי לבדוק עד כמה המקום פרובינציאלי, והאם אפשר לשאת את זה.

זה הזכיר לי קצת את התקופה שבה עבדתי בתיאטרון הלאומי "הבימה". לפני קצת יותר מעשור הסתפחתי למחלקת הפאות של התיאטרון ונסעתי ברחבי הארץ עם הצגות רפרטואר. באותה תקופה ל"הבימה" לא היה אולם משלו, המבנה היה בשיפוצים וכך, בכל ערב, ההצגות נדדו בין מספר אולמות בעיר לבין שלל אולמות פריפריאליים מחולון ועד בית שאן, מפתח תקווה ועד מועצה מקומית אשכול.

התפקיד שלי היה לארוז את הפאות, תוספות השיער ושאר שפמים וזקנים ולהכין אותם לזמן אמת, בו יידרשו להידבק או להתהדק בסיכות על ראשם של מיטב שחקנינו. מכיוון שהתיאטרון המודרני לרוב ריאליסטי וגם ככה אין באמת תקציב לשיער, העבודה הייתה מועטה והשאירה הרבה זמן לצפייה באנשים ובחיים מאחורי הקלעים.

הנסיעות, בין אם ארכו עשרים דקות או שלוש שעות, היו הרפתקה אשר דרשה מאגרי כוחות נפשיים. להיות יחד בוואן צפוף באגואים, אשר מתחרים על הכיסא שליד הנהג, לנחות שעה לפני תחילת ההצגה בחדר בלתי ידוע ולהתארגן על קפה. מין שגרה של שינויים למופע חד פעמי מוזר אשר חוזר על עצמו מדי ערב.  איך יקבלו אותנו באשדוד? בנתניה? מדינה קטנה ובכל זאת כל מה שמעבר לרמת גן יכול להיות הפתעה גמורה.

ככל שהמקום היה קטן ומרוחק יותר כך ההצגות שהגיעו אליו היו גראנדיוזיות יותר. בלי הצגות נסיוניות או נושאים שנויים במחלוקת. עם קאסט רחב ופרצופים מוכרים, שירים שמחליקים בגרון ותחושה של קונצנזוס מזוייף. וכן, רחוק מהביצה גם רמת החפיפניקיות מאחורי הקלעים הייתה גדולה יותר.

במנוי שעשיתי יש "סדרות" ברירת מחדל, כך שכל מנוי מקבל הצגות קצת שונות, ביום קבוע בשבוע. עברתי לסדרה ארבע במקום תשע כך שהצלחתי לייצר לעצמי תמהיל עם הצגות שנראו לי מבטיחות, ואף כאלו מתיאטראות שלרוב לא הגיעו לפריפריה כמו "גשר" או מתיאטרון "באר-שבע" שלא יצא לי לראות בתל אביב.

הצפרדע שהייתי צריכה לבלוע הסתכמה בהצגה אחת, ספק מחזמר, "גבעת חלפון אינה עונה". לא הייתה אף סדרה אשר ממנה היא נעדרה. נו שוין אמרתי לעצמי, לפחות יוצאות, שמות ליפסטיק, מתחככות בוותיקי העיר . "בית העם" הזה במבנה משוחזר ומואר באור של מונומנט היסטורי. הסטנדרטים שלי ירדו פלאים, גם אמא, גם רחובות, תזרמי על מחזמר, מה כבר יכול להיות? הצגה ראשונה, מערכה שנייה. מסך.

לגרסה הבימתית של "גבעת חלפון אינה עונה" מאת דניאל לפין, יש סיפור מסגרת ובו הנכד של סרג'יו קונסטנזה ושפרה חסון (רג'י) עושה עבודת שורשים ומנסה לגלות מי המשפחה שלו, איפה כולם הכירו ובעיקר למה הם לא מדברים היום זה עם זה.
המסגרת מאפשרת לשרבב לקאסט אגדות מסך ישראליות כמו טוביה צפיר (שמגר, המפקד שטוף הזימה) או ניצה שאול (יעלי היפה, בולה-בולה) בתפקיד דמותם מהסרט, זו שעלילתו מתרחשת במוצב ישראלי, בסיני של 1976.

בהצגות אשר בונים כלהיט בימתי מתכננים (או מוסיפים עם הזמן) צוות שחקנים כפול, כלומר רוב התפקידים מבוצעים על ידי שניים או שלושה שחקנים שמחלקים ביניהם את השיבוץ, אחרת לא ניתן היה להריץ את ההצגה כל כך הרבה פעמים במהלך השנה. כך שהחוויה יכולה להיות שונה מאוד בין צירוף אקראי של מי שיגלם את הדמויות האיקוניות של הגשש.

בהצגה אליה הלכתי עם שותפתי לפשע, אמא, הפולי או הסרג'ו של השחקן משה אשכנזי הפחות מוכר (משלמי קוריאט מחליפו) נשפך מהומור פיזי מוקצן, כמו של מי שיש לו יותר מה להוכיח. את שייקה-חסון מגלם רק קובי מאור המוצלח מאוד ואילו הגברי-ג'ינג'י עם הר' הישרררראלית שאנחנו קיבלנו היה טל מוסרי, על פני מחליפו רוי מילר.

אני לא לגמרי בטוחה איך זה קרה אבל כנראה שהתסריט של אסי דיין ונפתלי אלטר אשר נתפר בזמנו למידותיהם של הגששים פולי-גברי-ושייקה הוא הקריפטונייט הישראלי המזוקק ביותר. בלוטת הנוסטלגיה מנטרלת כאן לחלוטין את הפרשת הציניות. פשוט לא יכולתי לשבת בקהל מבלי לחייך ולהרגיש טוב בעודי מכורבלת בתוך תחושת השייכות. זו בטח לא הצורה שבה התוכן מוגש, מלבד סלידתי ממחזות זמר אני גם לא מתחברת לקומדיית טעויות בסגנון שייקספיר, כמו עלילת הסרט.

אולי זה בגלל שמראש מדובר על קלאסיקה מודעת לעצמה, מרפררת לפצעים פתוחים כמו מחדל מלחמת יום הכיפורים, בהומור של עם שמה זה בשבילו "מחדל" כשיש לו בארסנל "שואה"?

זה לא היה מצליח לולא היו מטפלים היטב במה שיכול היה להיות פוטנציאל ענק לנפילה קולוסאלית. יש תמהיל נכון (שוב תמהיל) בין שחקני תיאטרון מקצועיים לפרצופים מוכרים, בין השקעה בטקסט ובמיזנסצינות, לוידאו-ארט, לטריקים של חילופי התפאורה, הקצב והטיפול בשירים. המחזה עושה כבוד למקור ולא מבייש את הפירמה. הבמאי משה קפטן עושה עבודה מהוקצעת מבלי לאבד את הדוק הזה שנשאר בין החיך לבלוטת הדמעות. לגמרי לא רציתי שהם יפסיקו אפילו עם הבדיחות השוביניסטיות והדחקות העדתיות. כי אם כולם נלעגים וכולם עלובים אז יש לנו כבר גיבורים מאת חנוך לווין ואיתם תמיד מרגיע, גם אם מביך, להזדהות.