קטני, בני הפעוט, צופה בטלוויזיה מגיל שנה וחצי. אני יודעת, אני יודעת שהגישה המובילה היא שלא מומלץ לחשוף פעוטות מתחת לגיל שנתיים למסכים. הוא באמת ובתמים לא התעניין במדיום עד שמלאו לו 18 חודשים וזה השתלב מצויין עם התפיסה האימהית שלי, שעיקרה: "להרוס כמה שפחות" וגם "להימנע מקונפליקטים".

הוא צופה בעיקר בערוץ "בייבי" הנאיבי והממותג במתינות (ערוץ 81 בממיר יס), לרוב בבוקר כשהוא קם מוקדם מדי, ואני איתו, לפעמים נרדמת לצידו על הספה, לפרקים רק מנקרת. כך יוצא לנו להתוודע לרצועה קבועה אשר משודרת בסביבות שש בבוקר ולכוכביה הלוהטים.

את התוכנית "קטני" למשל, עם היצורים הפרוותיים החמודים "נומי-נומי" (ככל הנראה לוקה בנרקולפסיה) "אוי-אוי-אוי" (החרדתי-נוירוטי), "קוצ'י-קוצ'י" (לרוב שובב ויצירתי, לא איתרתי בעיה פסיכולוגית), ו-"האם-האם-האם" (האכלן הכפייתי).
הם גרים בשכנות בבתי פטריות צבעוניים ולרוב עוסקים בדילמה הקשורה בחוסר הביטחון של החבר "אוי-אוי-אוי".

חשוב לי לציין כי מדובר בתוכניות אשר אורכן נע בין 3-7 דקות לכל היותר, ביניהן משובצים שירים ומבחר קידומים לערוץ בייבי. רוב התוכניות הן חזרתיות, חלקן כמעט זהות, כלומר מלבד דבר אחד לא משתנה הרבה בין פרק לפרק. אני מדמיינת לעצמי את האנימטורים באולפנים מרימים מסיבות בסטודיו במקום לעבוד, ומרימה להם בחזרה.

החזרתיות הבלתי נמנעת בכל תוכנית פועלת ככל הנראה לטובה על מוח האנושי, אני בכל אופן נרגעת מזה שאני יודעת מה הולך לקרות. כמות אי הידיעה המצומצמת מגבירה את הביטחון שלי ואני מוצאת את עצמי נסחפת עם העלילה הצפויה מראש ומעודדת מהצד.

גיבור התוכנית "אנריקה הולך לאכול" הוא חתול בשם אנריקה אשר, ובכן, מגיע בכל יום למסעדה של חורחה ומבקש להזמין אוכל. אני מניחה שאנריקה הוא מקסיקני, בעיקר מכיוון שהוא חובש סומבררו ושלכל הדמויות בסדרה יש שמות ספרדיים.
העלילה, כאמור, חוזרת על עצמה. אנריקה מתיישב במסעדה של חורחה, מקבל לידיו תפריט ובוחן אותו. הוא תמיד יבחר את המאכל שיופיע בדף הרביעי בתפריט ובאורח פלא מאכל זה לא יהיה בנמצא, כיוון שיהיה חסר באותו יום במסעדה חומר הגלם המרכזי הדרוש להכנתו. אם מדובר בפשטידת כרובית טעימה בדיוק תהיה חסרה הכרובית, ואם בעוגת בננות עסיסית, לא יהיו במזווה בננות. בשלב הזה חורחה, בעל המסעדה והטבח הראשי בה, יבטוש ברגלו בקרקע מתוך מבוכה, יתנצל עמוקות ויציע מרק עגבניות או משהו אחר שבדיוק יש ממנו. מלבד החזרתיות יש לילדים הזדמנות להתוודע למגוון של ירקות ופירות וללמוד מילים בלתי שימושיות בעליל כגון "מקשת אבטיחים".

אנריקה, אשר עד שלרגע הבחירה לא ידע בכלל שזה מה שהוא רוצה לאכול, לא יסכים לשום תחליף ויתנדב ללכת ולמצוא את חומר הגלם החסר. שפמו וזנבו יזדקרו בדריכות והוא יעבור מסע מפרך, בן שלוש תחנות בדיוק, שבהן יחפש את חומר הגלם.

בשום שלב במסע הזה כסף לא יעבור יד. לאן שלא יגיע אנריקה תמיד יבקש לדעת אם יש מלפפונים ואם אפשר לקבל מלפפונים. בשלב שבו הוא מוצא את השלל אנריקה גם די מיואש ולכן אי אפשר לסרב לטון המתחנן "אפשר בבקשה תפוחי אדמה לאנריקה החמוד?". אנחנו גם לא עדים לסצינה שבה חורחה מגיש לאנריקה חשבון אבל זה ייראה די שערורייתי לאחר שאנריקה תר את כל העיר עד שמצא והביא לחורחה את הבטטות. האם אנריקה בעצם מקדם אג'נדה סוציאליסטית שבה כל אחד מקבל לפי צורכו ונותן לפי יכולתו?

שאלה מרכזית שעולה במוחו של הצופה הבוגר היא מדוע חורחה לעולם אינו מכין מלאי של מאכלים שיש לו בתפריט? האם הוא דוגל בשיטת מטבח "משדה-לצלחת"? אם כך מדוע הוא אינו מציין בפני אנריקה מה חסר באותו יום בתפריט? האם זה בסך הכל תרגיל עוקץ שבו חורחה זקוק לשליח והוא מנצל את אנריקה חדור המטרה?

במקסיקו של אנריקה אין עונות כל מה שהוא רוצה גדל בסביבה כל השנה. לפיכך תירוץ כמו "דובדבנים זה לא בעונה עכשיו" לא יתקבל בהבנה אצל קטני שלי. הוא חושב שכל מה שצריך זה ללכת לחפש ונמצא דובדבנים טריים, וכי כל דבר פחות מכך הוא חיפוף שלי כאמא לגבי התפריט שלו.

עם כל החיבה שלי לחתולים ולאוכל, הבעיות העלילתיות מתחילות ליצור ניכור ביני לבין הסדרה ויש לי תחושה שימיו של אנריקה כבייביסיטר ספורים. זה והעובדה שסבא של אוריאן הכיר לו סדרת אנימציה מהממת בשם "מאשה והדב" והילד מאוהב עכשיו ברוסייה הפצפונת "מאשה", שיודעת להיות חמודה ומעצבנת באופן הקיצוני ביותר האפשרי.